פסק-דין בתיק ת"א 11385-05-12

1.         התובעת, ילידת 1965, הגישה תביעתה בגין תאונת דרכים שארעה לה, לטענתה, ביום 13.8.2010.

לטענתה, ביום 13.8.2010, סמוך לשעה 21:30, הייתה מעורבת בתאונת דרכים עת ירדה מרכב בו נהגה, רגלה נתקעה בין המדרכה לבין הרכב, היא נפלה וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקי גוף. התביעה הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1976 (להלן "חוק הפיצויים").

2.                     הנתבעת, אשר בטחה את השמוש ברכב במועד התאונה, כפרה בתיאור נסיבות התאונה, וטענה כי התאונה לא מהווה תאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים.

3.                     במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים בפני ביום 11.11.2012 חזרה בה נתבעת מטענה זו ובא כוחה הבהיר כי במידה והעובדות המפורטות בסעיף 5 לכתב התביעה נכונות, אזי מדובר בתאונת דרכים.

4.                     במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני כעת, העידו התובעת ובעלה. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה והצדדים סכמו את טענותיהם בעל פה.

5.                     אקדים ואדגיש, כי במדה ויקבע כי גרסתה של התובעת לעניין נסיבות התאונה הוכחה, הרי שמדובר בתאונת דרכים על פי הרישא להגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים והחזקה המרבה בהגדרת המונח "שמוש ברכב מנועי" באותו סעיף, באשר מדובר בירידה מרכב. עוד מובהר, כי הצדדים אינם חלוקים בדבר הכיסוי הביטוחי ותוקף רישיון הנהיגה של התובעת.

נסיבות התאונה - חבות

6.                     במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 11.11.2012, הוריתי לתובעת למסור את גרסתה לאירוע התאונה, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. גרסתה של התובעת הייתה כדלקמן:

                        "אני ברכב, עצרתי את הרכב כדי לרדת, ליד המדרכה, בין הרכב לבין המדרכה, רציתי להוריד את הרגל, הורדתי את הרגל על הכביש, הרגשתי סחרחורת ונפלתי בין הרכב לבין המדרכה. הרגל שלי נתקעה בין המדרכה לבין הרכב. נפלתי על צד שמאל. הייתי עם בעלי, בעלי ירד לפני. עצרתי את הרכב כדי לרדת אחרי בעלי. הוא לא ראה אותי. כשאני נפלתי, הגיעו אנשים והתחלתי לקרוא לבעלי, ואז האנשים קראו לו. הוא הגיע וראה אותי ולקח אותי לבית החולים." (עמ' 1, שורות 27 - 31 לפרוטוקול).

7.         גרסתה של התובעת לעניין נסיבות אירוע התאונה לא נסתרה בחקירתה הנגדית. היא השיבה, כי התאונה ארעה בחוף דדו וכי חנתה את הרכב כשצדו השמאלי ליד המדרכה (עמ' 4, שורות 1 - 9 לפרוטוקול). הנ"ל טענה כי בעלה יצא מן הרכב ואילו היא נשארה מספר דקות על מנת לשוחח עם בתה בפלאפון וכשהחלה לצאת מהרכב, הרגישה סחרחורת ונפלה. עוד הוסיפה התובעת, כי רגלה נתקעה בין המדרכה לבין הרכב. התובעת קראה בשם בעלה ואנשים שהיו במקום קראו לו (עמ' 4 - 5 לפרוטוקול).

8.         במהלך חקירתה הנגדית, הוצגה בפני התובעת הודעתה במשטרה מיום 18.8.2010 (נ/1). ברובליקת תיאור המקרה נרשם בכתב יד "באתי להוריד דברים מהאוטו נפלתי על הרגל ונשברה". עוד נרשם כי האירוע ארע ביום 13.8.2010 בשעה 21:30, בחוף דדו בחיפה. אין חולק, כי התובעת חתומה על מסמך זה. לכאורה, קיימת סתירה בין דברים אלו לבין גרסתה של התובעת בכתב התביעה. דא עקא, שהתברר שהתובעת לא רשמה את הדברים בכתב ידה ולמעשה, היא כללה אינה יודעת לקרוא את תוכן ההודעה ואינה יודעת מה כתוב שם (ראה עמ' 4, שורות 19 - 24 לפרוטוקול). לא ניתן לראות במסמך זה כמשקף גרסה של התובעת. נראה כי מי שרשם את ההודעה (ככל הנראה שוטר בתחנת המשטרה), רשם את הדברים כלאחר יד ואף לא טרח לרשום את פרטיו האישיים. עצם העובדה שבעלה של התובעת הגיע איתה לתחנת המשטרה וכי הוא שולט בשפה העברית, אינה מעלה ואינה מורידה, שעה שהנ"ל הבהיר כי הוא ישב בצד, שעה שהתובעת דיברה עם החוקר (עמ' 7, שורה 3 לפרטוקול). אין, אפוא, בהודעה שמסרה במשטרה כדי לסתור את גרסתה של התובעת ולא ניתן לייחס לה משקל ראייתי ממשי.

9.         ב"כ הנתבעת עימת את התובעת עם האמור במסמך הרפואי שניתן על ידי בית החולים רמב"ם ביום התאונה. בפרק "אנמנזה" במסמך הרפואי מיום 13.8.2010 נרשם "לדבריה הרגישה סחרחורת ברכב וכאשר ניסתה לצאת מהרכב ביצעה חבלה סיבובית של קרסול שמאל". ב"כ התובעת עמד על כך שבעוד שבמסמך הנ"ל נרשם כי התובעת הרגישה סחרחורת " ברכב", הרי שבעדותה בבית המשפט טענה כי הורידה את הרכב על הכביש ואז הרגישה סחרחורת. לא מצאתי כי יש במסמך זה משום סתירה ממשית, אם בכלל, לגרסתה של התובעת. להיפך, המסמך הרפואי שניתן לתובעת מספר שעות לאחר התאונה, מחזק את גרסתה לפיה התאונה אכן ארעה, עת ירדה מרכבה ושעה שחשה בסחרחורת התובעת הבהירה בחקירתה הנגדית כי הרגישה סחרחורת בעת שירדה מן הרכב (ראה גם עדותה של התובעת בעמ' 4, שורות 28 - 30 לפרוטוקול). יתירה מזאת, גם השימוש במונח "חבלה סיבובית" של קרסול שמאל, מחזק את גרסתה של התובעת בנוגע למנגנון פגיעתה. מדובר במסמך רפואי ראשון שניתן בסמוך למועד התאונה, יש ליתן לו משקל ראייתי גדול יותר והוא תומך בגרסת התובעת דווקא.

10.        חיזוק נוסף לגרסתה של התובעת נמצא בעדותו של בעלה, אשר לא נכח באולם בעת עדותה של התובעת. הנ"ל אישר, כי ברגע התאונה לא נכח במקום, מאחר ועוד קודם לכן הוריד דברים מהרכב ויצא ממנו, לאחר שאשתו החנתה את הרכב בצד המדרכה (עמ' 7, שורות 11 - 14 לפרוטוקול). לגרסתו, כעבור מספר דקות מסרו לו אנשים כי ישנה אישה שקוראת בשמו וכשהגיע למקום, מצא את התובעת שוכבת על הכביש (עמ' 6, שורות 1 - 3 ועמ' 7, שורות 9 - 16 לפרוטוקול). גרסתו של הבעל לא נסתרה באופן כלשהו בחקירתו הנגדית והיא תומכת בגרסת התובעת.

11.        אמנם, עדותה של התובעת באשר לנסיבות התאונה עצמה הינה עדות יחידה של בעל דין ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א - 1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בעדות זו. אלא, שגרסתה של התובעת, מעבר לכך שלא נסתרה, מצאה סיוע הן בתעודה הרפואית הראשונה שניתנה לה באותו היום, והן בעדותו של בעלה. התובעת עשתה עלי רושם אמין ואני מקבל את גרסתה בנוגע לאופן אירוע התאונה.

12.        הנתבעת מצידה, לא הביאה עדים או ראיות אחרות שתסתורנה את גרסתה של התובעת.

13.        בסיכומיו, העלה ב"כ הנתבעת טענה לפיה, מאחר והתובעת נשארה ברכב במשך מספר דקות על מנת לשוחח עם בתה, הרי שמדובר בזירת אירוע ולא בירידה מרכב בסיום נסיעה. אין בידי לקבל טענה זו. עצם העובדה שהתובעת נשארה ברכב זמן קצר על מנת לסיים את שיחתה עם בתה, אינה הופכת את הרכב לזירת אירוע בלבד. התובעת שוחחה עם בתה פרק זמן קצר בלבד של מספר דקות והיא סיימה את השימוש ברכב עת ביצעה את פעולת הירידה מן הרכב. התאונה ארעה במהלך הירידה מן הרכב, פעולה המהווה שימוש ברכב על פי הגדרת מונח זה בחוק הפיצויים ולכן, היא מהווה תאונת דרכים על פי החוק.

14.        סיכומה של נקודה זו, אני מקבל את גרסת התובעת בנוגע לנסיבות התאונה וקובע כי התאונה מהווה תאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפיכך, יהא על הנתבעת לפצות את התובעת על נזקיה.

נזקיה של התובעת